כל מי שפגש אותו התרשם ממנו, מהתום והכנות שבו. מעולם לא היסס להציג את הרגישות שבו, את השמחה, הדאגה, העצב, הכעס, העקשנות, ערכי החברות, הרצון העז להצליח, לתקן, והכול בעוצמות עצומות כשל הבריאה.

הוא ידע להקשיב, לשאול שאלות, ותמיד נתן לאנשים את ההרגשה שיכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות. חש את הזולת בשמחתו או בכאבו ובכל עת ביקש למצוא פתרון ללבבות השבורים, למצוא איך לעשות טוב, להקל על הקושי, להכניס שמחה.

“לא חייב היית ולא נשארת חייב לאף אחד”, כתבו הוריו, “תמיד בפלוס ואף פעם לא במינוס, תמיד בנתינה גדולה בלב שלם, בלי חשבון, כי את החשבונות שמרת בינך לבינו. ‘הכול מאת השם’, כך נהגת לומר”.

לעיתים כאב את דרכי העולם, לא הבין את הבוטות, התקשה לקבל את הרוע, חוסר הפירגון, הקנאה, השנאה, רעה תחת טובה. כשלא יכל לשאת את הדברים האלה חיפש את השקט והרוגע בטבע, בחול הרך, בשמים בשעת שקיעה – כי שם הכול זך, הכול ראשוני, כדברי אוהביו: “שם מצאת מרגוע לנפש, שם הניקיון, רק אתה ובורא עולם והשקט, ואתה זכית למצוא את המקום הזה בין כל הרעש של החיים, המקום שלך עם הבורא על כוס קפה ועם חיוך ביישני אינסופי”. לשקט הזה, לאושר הזה, תרמה רבות ליעם, בת הזוג שלו. נערה זכה, יפת מראה וטובת לב כמוהו.

ביום 4.8.2019 התגייס לצה”ל. בחר לשרת בחטיבת חיל רגלים “כפיר” ושובץ כלוחם בגדוד “שמשון”. סיים את מסלול הלוחמים בהצלחה ולקח חלק פעיל בפעילות הגדוד בקווים השונים. חבריו לנשק תיארו צעיר נחוש ואמיץ, חבר אמת שהתמודד מול כל קושי ותמיד ידע להשרות אווירה של נינוחות ושמחה.

מפקדיו כתבו: “אופיר דבק בערכים ובעקרונות שהיו עבורו מצפן לאורך הדרך ועם זאת פעל מתוך ענווה, הערכה וכבוד כלפי הזולת. החיוך והצחוק אפיינו וייחדו אותו בין חיילי היחידה והייתה בהם איכות שחיברה והדביקה בשמחה ובאופטימיות את הסובבים אותו”.

אחרי למעלה משנה בגדוד עבר לשרת בזרוע היבשה, בחיל הלוגיסטיקה.

במהלך השירות נכנס האופנוע לחייו. אופיר אהב מאוד את הטבע ואת נופי ארץ ישראל ולא ידעה נפשו שובע מלטייל ולפקוד את הנופים הבראשיתיים הקדמוניים עם אופנועו, עליו שמר וטיפל בו בלי סוף. “כלי שכל כך אהבת, כלי שבגד בך ובנו”, כתבו ההורים.

ביום שישי כ’ בטבת תשפ”ב, שעה לפני כניסת השבת, בעת שרכב על אופנוע השטח שכל כך אהב בין החולות הזהובים של הדיונה באשדוד, נהרג אופיר כשרכב שטח התנגש בו בעוצמה.

סמל ראשון אופיר לביא נפל בעת שירותו ביום כ’ בטבת תשפ”ב (24.12.2021). בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן יבנה. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

על מצבתו חקקו בני משפחתו “בננו אחינו נכדנו, אציל נפש, טוב לב, בעל נחישות ושמחת חיים, מבקש קרבת השם”.

ספדה אימו: “אופיר שלי, לא הספקת כלום בחיים, רק בן 21. היו לך תוכניות, גם לנו, היית בשל כבר למערכת יחסים רצינית, אמרת שאתה רוצה להתחתן עם ליעם, להביא ילדים ולא משנה לך גילך הצעיר…

הנשמות שלנו תאומות אתה יודע, האנרגיות שלנו מחוברות זו בזו ותמיד יישארו. אנחנו מקווים שתמצא אהבה והנאה במקום החדש שלך, שעיניך יברקו מאושר כמו בכל פעם שהיית חוזר מרכיבה. היית פורח משמחה, האדרנלין הזה עשה לך טוב ולא יכולת לוותר עליו .

החברים כולם כותבים ללא הרף איזה גבר אתה ואיזה לב זהב יש לך .מילים, מילים, מילים אופירי, אבל אתה כבר לא איתנו, לא אראה אותך נכנס בדלת, לא אזכה בחתונתך. החיים נעצרו ולא ישובו עוד. איך נסתדר בלעדיך?…